בסייד

Hebrew

הלכה לה

כדי לחמם  מים  בשבת גם אם המים כבר נתחממו מערב שבת, מותר רק  כשמערבבים את החמים בתוך הקרים, ומותר לשפוך מתוך כמות  גדולה של מים חמים לתוך המקוה של מים קרים  כאשר המים הצוננים מרובים, אבל במועטין שיכול  להתחמם מחום המיחם עד שתהא היד סולדת בו אסור, משום שהוא מבשל^[1], אבל  כאשר המים שבמקוה מרובים  ולא יכולים להגיע לחום של  יד סולדת בו אינו בישול משום מתערבין החמים עם נצונן ומתבטל חמימותן , אבל אין לתת   מטילי ברזל רותחים לתוך מים צוננים משום שהוא מבשל כדי קליפה.  ואם מתכון לצרף את הברזל יש בו גם איסור  ומלבד זאת במקרה שכזה יהיו נחשבים המים כמים שהתחממו בשבת ואסור לרחוץ  בהן. אפילו פניו  ידיו ורגליו.

הלכה לה

אבל אין לשפוך מים צוננים לתוך  מקוה שיש בו מים חמים שיעור של יד סולדת בו^[2], אפילו אם הם כלי שני  משום שכל מים שהם לרחיצה סתמא דמילתא מחממים חום הרבה  ומבשלים הצוננים שמתערבים בהם אע”פ שהם בכלי שני ואם נותנים הרבה כל כך עד שחמין נעשים פורשים ע”י זה מותר אבל אם הם כלי ראשון יש לחוש לדעת הר”ן ורבינו ירוחם שכתבו שבאמבטיה שיש בהם  הרבה מים לרחיצה אסור ליתן אפילו צונן מרובים^[3].

הלכה לו

יש דעה בראשונים^[4] שפוסלת מדרבנן מקוה ששפכו לתוכה מים חמין, לחממו, וכן למלאת מקוה מים חמים ולחברו לנהר בשפופרת הנוד^[5],  ויש מקילים^[6]   ומתירין להטיל מים חמים לתוך מקוה כדי למה ומ”מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אין למחות בידם, וכל זה הוא פסול מדרבנן^[7] ובמקרה שכזה אין לטבול בו כלים  כדי להכשיר אותם, או לטבול בהם טבילת נדה, אם לא במקום שנהגו להקל.  אבל בחמי טבריא לכולי עלמא מותר לטבול בו ואין בו שום חשש. ואם טבלו במים צוננים ורוצים לרחוץ בחמין אחר כך  (ביום חול שהרי בשבת אסור לרחוץ בחמין) כדי להתחמם  אין בו חשש ומותר לעשות כן ומ”מ יש שאוסרים וכן נהגו לגבי טבילת נשים^[8].

הלכה לז

כל מה שהקיל הרמ”א הוא רק להטיל מים  חמים לתמקוה צונן ולא לעשות  מקוה חם ולחברו  למקוה כשר^[9], ובשו”ת משכנות יעקב^[10] כתב להוסיף ע”ז שכל מה שהקיל הוא להפיג את הצינה אבל לא לחמם לגמרי שיש לגזור בזה יותר משום גזירת מרחצאות וגם לכהן גדול לא מצינו שנהגו לעשות רק להפיג צינתן.  אמנם כיום המנהג להתיר לגמרי, ויש מהאחרונים שכתבו שגם הב”י בעצמו הורה בעצמו בסוף ימיו לחמם את המקוה נגד מה שפסק בשו”ע. ולכן זה המנהג כרוב דעות הפוסקים^[11].

^[1] סימן שיח סעיף  יא  ובמ”ב  ס”ק עח

^[2] שיח סעיף א תחילת הסעיף.

^[3] מ”ב סקע”ז

^[4] מרדכי  שבועות  רמז תשנ בשם רבינו תם וכתב שהטעם בזה משום גזירת מרחצאות, שמא יעשו מים שאובים.

^[5] שו”ע יו”ד סימן ר”א סעיף עה

^[6] דעה ראשונה שאוסרת הוא דעת המחברת  ולא כתב דעה חולקת  אבל הרמ”א כתב שיש מקילין  וע”ז כתב שיש להחמיר במקום שלא נהגו להקל.

^[7] ולענין טבילת גברים לתוספת קדושה מסתבר שאין בזה חסרון  וכמו”כ לטבילת עזרא בזמנינו  שבטלו לטבילת עזרא אפשר שגם בזה אפשר להקל וצ”ע.

^[8] רמ”א סימן ר”א סעיף עה

^[9] שו”ת משכנות יעקב יו”ד סימן מו

^[10] יו”ד  סימן מו

^[11] שו”ת נבחר מכסף סימן יז מתשובת הגאון רבי אלעזר ארחא זצ”ל. והובא בשו”ת יביע אומר יו”ד סימן יט.  וזה לשונו שם בשו”ת הגאון רבי אלעזר ארחא, ועינינו הרואות שרוב מנין ורוב בנין מהפוסקים מתירים, ואין לנו לחוש לד’ המרדכי שמחמיר, דסברא יחידאה היא, ובפרט שרבותינו גאוני צפת עוד בהיותה מלאה בחכמים גדולים, הורו הלכה למעשה לכתחלה לחמם המקואות, וכן עשו מעשה הגאונים רבי אברהם בן יקר ורבי מלכיאל אשכנזי, קדושים אשר בארץ המה, וגם עתה בבוא הרופא החכם הגדול רבי עובדיה ויליסיד, חשש מאד להיזקן של בנות ישראל בטבילתן בצונן, ועשה מעשה ע”פ גדולי הדור לחמם המקוה. וכן ראוי להורות. וכשהגיעה תשובתינו הנז’ אל חכמי צפת וחכמי ירושלים, וגם היה בידם הפסק של הגאון מהריט”ץ שפסק ג”כ להתיר, הסכימו עמנו להלכה ולמעשה להתיר וכו’. ע”ש. וכל הדברים האלה נדפסו מקרוב בשו”ת רבי אליעזר בן ארחא (סימן יח). ע”ש. וכ”כ הגרי”ח בשו”ת רב פעלים ח”ד (חיו”ד סי’ טו), ושכן עשה מעשה הגה”ח רבי אליהו מני בעיר חברון.