בסייד

הלכה יא

מי מעיין מטהרים אף מים שאינם מכונסים, כגון נהרות או  מעיינות שנוזלים קדימה חשובים הם למעיין וכשרים למהדרין לטבילה ואף יש בהו הידור משום שהם מטהרים אף את הזבים ולא רק את הטמאים,  אבל המקוה אינו מטהר אלא אם הוא מכונס ואין בו חורים ונקבים שנוזל מהם המים.  ומעיין נקרא רק כאשר הם מים חיים, אבל אם ירדו גשמים על גבי המעיין והם מרובים יותר מהמים של המעיין עצמו  במקרה שכזה אינם מטהרים, ולכן בשעת הגשמים  הנהרות    המגולים  לירידת הגשמים וכשסביר להניח שהמים רובם מי גשמים אינם מטהרים^[1].

הלכה יב

 אמנם יש דעות המתירים לטבול בנהרות אפילו כל השנה ואף בימות הגשמים משום שהוא במקום שרגיל לעבור שם המים כל השנה המקום הזה לעולם ישאר עליו שם של נהר מים חיים ויכולים לטבול בו והמחבר פסק שאינו מועיל אבל הרמ”א כתב שאין למחות ביד המקילים אף במקום שצריך טבילה גמורה ולא רק לקראת שבת^[2]. אמנם בנהר שמתהוה רק ע”י הגשמים. הואיל ופוסק לגמרי כשאין גשמים הרי זה אינו נחשב כנהר מעיין אבל בנהר שאינו פוסק אע”פ שבשעת הגמשם מתרחב ומתפשי על כל דגותיו מותר לטבול בו לפי סבר המקלין  ולפי מה שנהגו^[3]. והדבר מצוי בים הכינרת שבימות הגשמים מתפשטים למרחבים שלא היו מקודם כמו שנראה הדבר בעיניים בחוף כינר. שמתפשט הנהר מעבר למקום הרגיל שלו.

הלכה יג

גם הימים יש להם דין של מעיין לטהר ואפילו אם הם זוחלים כמו ים הכינרת הרי הוא כשר לטהר בו   ואפילו גל שנתלש מן הים ונפל על האדם  הרי זה מטהר אותו למרות שהאדם נמצאבחוף הים מ”מ מכיון שהוא מטהר בזוחלין הרי זה כשר ובלבד שיהיה ארבעים סאה בגל^[4].

הלכה יב

מקוה של מים שאובים, לדעת המחבר הם פסולים  מן התורה^[5], אבל אם רוב המקוה כשר והמיעוט הוא שאובין הוא פסול רק מדרבנן^[6] וממילא לגבי  דין של טבילה לקבלת שבת אפשר להקל בזה משום שמן התורה הרי הוא כשר.

^[1]  שו”ע יו”ד סימן ר”א סעיף ב.

^[2] שו”ע יו”ד סימן ר”א סעיף  ב והרמ”א שם.

^[3] רמ”א שם.

^[4] שו”ע ר”א סעיף ה

^[5] סימן ר”א סעיף ג

^[6]  שו”ע יו”ד סימן ר”א סעיף ג והרמ”א שם שבספיקא לקולא.