הלכה א

דין הביעור  לבער רק כאשר כלה לחיה בשדה, אבל אם יש עדיין לחיה בשדה אין  מבער מן הבית, וכאשר לא כלה לחיה בשדה משום ששומרים על השדה, אבל לולי זאת היו הפירות  נגמרים וכלים,  נחשב שכבר הגיע זמן הביעור^[1], ולכן שדות רבות של אינם שומרי שמיטה ששומרים עליהם מפני הנזק ונשמרים הפירות שם הרבה זמן, אין נחשב שלא כלה והרי זה כמו הגיע זמן הביעור. ולא מועיל מה ששומרים כדי לבטל את זמן הביעור. אבל להיפך אם כילו את הפירות במהירות ובמקום כך נוהגים המנהג של אותו מקום אע”ג שהוא ע”י בני אדם, מ”מ המציאות  בזה קובעת.

הלכה ב

דין זה הוא בפשטות מדאורייתא^[2], אבל בדברי הירושלמי פסחים פ”ד ה”ב מבואר שהוא דין  דרבנן, ולדעת הרמב”ם מותר לבער את הפירות למרות שיש איסור להפסיד פירות שביעית, מ”מ יש בכח חכמים להתיר כיון שאסרו את הפירות שוב אין הפסד בזה. אבל פירות שביעית שאפשר להפקירם אין להשאירם אחרי זמן הביעור כדי להחמיר את שיטת הרמב”ם בביעור פירות שביעית^[3]  

^[1] רמב”ם פ”ז ה”ד  ופסק דאין אוכלין על המשומר אבל דעת הר”ש סירליו שאוכלים על המשומר.

^[2] וכן כתב בתורת זרעים פ”ט מ”ד  דמשמע בירושלמי שביעית פ”ט  וכן משמעות לשון הרמב”ם אבל בירושלמי הנ”ל מבואר שהוא מדרבנן.

^[3] ותמהו על מש”כ בשער צדק להשאיר פירות שביעית בשביל לקיים את דברי הרמב”ם בביעור פירות שביעית כפשוטו.