בסייד

Hebrew

הלכה א

בפירות שביעית שיש להם קדושת שביעית  יש להם דין של ביעור, דכל השימוש בפירות  מותר רק כל זמן שהפירות עדיין  קיימים בשדה  ויכולים אדם או בהמה לקחת, אבל אם אינן מצויים בשדה, נאסר מלהשתמש עד שיבער,   שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבאתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת  ממין זה מן השדה אתה אוכל  ממה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין  מן הבית^[1].

הלכה ב

הגיע זמן הביעור מחלק לכל אחד ואחד מזון של שלש סעודות ואם אין לו למי לתת בזה נחלקו הראשונים, דעת הרמב”ם^[2] ששורף את השאר או משליך לים  ומאבדן בכל דבר שמאבד, אבל דעת הרמב”ן ועוד שביעור הוא שמוציא מחוץ לרשותו ומפקיר לכל מי שרוצה. ואם לא הפקירן  נאסרין הפירות באכילה ואסורים לכל אדם וטעונין קבורה או שריפה ואין להם שום תקנה לבערן והרמב”ן הסתפק אם הוא איסור דאורייתא או איסור דרבנן^[3].  והחזו”א פסק בזה לקולא כדברי כל הראשונים^[4],

הלכה א

אחרי שהפקיר וקיים מצות ביעור יש לו לחכות עד שכלו כל  הרוצים לזכות וכאשר כבר אין מי שרוצה לזכות יכול לקחת את הפירות הללו לנהוג בהם כמקודם^[5],  אמנם המהרי”ל דיסקין^[6] שאחרי הביעור מותר להביא לביתו רק מעט כדרך שמביאים מן ההפקר^[7], ולפי”ז יהיה מותר לו רק להכניס לביתו ללא שיזכה. וישאיר אותם בחזקת הפקר.

הלכה ב

כמו”כ אם יש ספק אם הגיע זמן הביעור יפקיר את הפירות קודם שהגיע זמן הביעור וישאיר אותם בחזקת הפקר עד שיתברר ללא ספק שכבר עבר זמן הביעור בהיותו מופקר ועומד  ובזה מתקיים והולך מצות הביעור. ולדעת הסוברים שאפשר לזכות יזכה ואם אינו יכול לקחת לעצמו יותר מהצורך לא יזכה.

^[1] רמב”ם  הלכות שמיטה פ”ז ה”א .

^[2]  הלכות שמיטה פ”ז ה”ג

^[3] בפרשת בהר, הובא בציון ההלכה פ”ז ס”ק לח ושכן כתב בחדושי הר”ן והחידושי רבינו דוד בפסחים נב: ובראשונים משמע שהוא מן התורה.

^[4] סין יא סק”ז ובקובץ אגרות ח”ב  סימן קסב ובחזו”א סדר השביעית  סימן כו וכן פסק המהר”י קרקוס הובא בכ”מ  וכן הגר”א בשנות אליהו פ”ט מ”ב ובשערי צדק להחיי אדם כתב להחמיר כדברי הרמב”ם ותמהו עליו  שהרי מפסיד פירות שביעית, והחרדים פ”ו והשל”ה שער האותיות ופסקי מהרי”ל דיסקין  שפסקו כולם כדברי הרמב”ן הנ”ל.

^[5] חזו”א סדר השביעית בסימן כו משמע שיכול לזכות בהם, וכ”כ במעדני ארץ סי’ ו אות טו שיכול לזכות בהכל.

^[6] דיני שביעית אות לד

 ^[7] וכ”כ במשנה ראשונה  שביעית פ”ט מ”ח שאינו רשאי בכלל לזכות אלא כדי לאכלן מיד אבל לא בשביל להצניע אחר זמן.