בסייד

Hebrew

הלכה א

האיסור לשמור על הפירות הוא גם אם  יש צורך לציבור בצורה נרחבת יותר אחר כך, שאין הבית דין רשאי לשמור אלא צריך לתת מיד אפשרות לקחת את הפירות. ומשום זה הורה הגריש”א  זצ”ל שאם יש במחסן אוצר בית הדין שקדים ואגוזים שרוצים להשאירם שמורים עד חג הפסח שנזקקים לו יותר, אסור להם לעשות כן אלא צריכים מיד לאפשר  לקחת את האגוזים והשקדים^[1].

הלכה ב

ולכן גם פרדסי  אתרוגים אסור לשמור אותם  בחדשים הסמוכים לחג הסוכות אע”ג שהצורך לחג הסוכות הוא  כמעט כל הצורך, מ”מ אסור לשמור כל רגע וצריכים לאפשר לכל אחד בכל זמן לקחת את הפירות שהפקירתם התורה וחייבה את ישראל לשמוט את הקרקע והפירות.

הלכה א

מכיון שעיקר אוצר בית דין הוא לעשות חלוקה לצורך אכילה של הציבור, יש לעודד את הציבור לאכול את האתרוגים אחרי חג הסוכות. שכן זהו הצורך של כל חלוקת פירות שביעית.  ולפיכך אין להם למנוע את הקוטפים כשהם פוסלים את האתרוג כגון שמשאירים את העוקץ על העץ. או ששוברים את הפיטם. ואפילו אם שוברים את הפיטם ללא צורך  אין להעיר להם מאחר שהפירות הם הפקר כולל הפיטם.

הלכה ב

מי שהשכיר את דירתו ואת גינתו לאינו שומר על השביעית, ורואה שהוא שומר על הפירות  ועל העצים, יאמר לו שהעצים אינם שלו, ולפיכך אין לו רשות לשמור על הפירות, והפירות הם הפקר גם אם רוצה אותם לעצמו. ואם אינו שומע בקולו אין איסור  משומר על הפירות^[2]. וכאשר השכיר והשוכר נטע שם גינה ועובד בה, הגרי”ש אלישיב שיש לו להפקיר את חלקו בגינה^[3].

^[1] משנת הגרי”ש פרק ה אות כו

^[2] שאם אחר שומר על הפירות איננו נחשב כשמירה והוא אינו בעלים על העצים אלא רק שוכר והפירות שייכים לבעל הבית, ואם אמר לו להדיא שהפירות שלו   וקנה בשכירות זכות לפירות נחשב כפירות של השוכר ואז יש לו איסור של משומר. 

^[3] משנת הגרי”ש פ”ו  אות ד