יום שלישי  – ר”ח – א סיון   נשא

חליפין באשה ובעבד – ובדברי התוס’  רי”ד והראשונים בסוגייתנו

לראות היטב דברי התוספות (ד”ה ואשה) עד וא”ת היכי ס”ד. ובחי’ רע”א על המשך דבריהם   חידושי הרמב”ן רשב”א ריטב”א . שו”ת הרשב”א ח”ד סימן רב  תוס רי”ד בסוגיין אבני מילואים כט סק”ב   חי’ הגרנ”ט בסוגיין קצוה”ח קז סק”ג ובנתיה”מ שם ס”ק ד  רמב”ם מכירה כט ה”ט מל”מ מכירה  פ”ט  ה”ג בסופו ובדברי הכ”מ שם.

 קושיא מרכזית

הגרע”א   הקשה אמאי לא אמרינן דעבד עברי לא יקנה בחליפין משום שלא מוזכר רק כסף והחליפין  לאו כסף הוא. ובשו”ת הרשב”א כתב  דזהו גופא מש”כ בפסוק. וצ”ע.

 מחלוקת הראשונים אם מדובר כאן כשהיה שו”פ :

התוס’  פירשו את כל הסוגיא שהיה שו”פ אבל כל הראשונים אינם מפרשים כן ולדבריהם הגמרא סברה שאפילו אינו שוה פרוטה יהיה קונה בחליפין ואם הוא שוה פרוטה  מה הדין לא מבואר. ובבית שמואל  סימן כט סק”ב מש”כ בשם השלטי גיבורים צריך גט אמנם לא מבואר אם רק כאשר שוה פרוטה, ובחי’ הרשב”א שבועות  לט: שקונים עם  חליפין  כאשר הוא נותנו לגמרי. ובאבני מילואים  סימן לא סק”ו  מש”כ בזה.

תוס רי”ד :

התוס’  רי”ד הקשה אמאי לא יועיל ע”י השוה פרוטה של הסודר ומשמע הכא שאין מועיל חליפין באשה גם כאשר שוה פרוטה וכתב שאיירי כגון שהתכון לקדש במנה אבל עשה קנין חליפין כדי שלא תחזור בה האשה וכהאי גוונא לא שייך שיהיה קונה ע”י השו”פ וזה תמוה מאוד כמו שהקשה המהרי”ט הרי סו”ס יש בכאן פרוטה וכאשר מקדש בפרוטה אע”ג שמתכון לשלם יותר אמאי לא יקנה ועין באבני מילואים מש”כ  ובחי’ הגרנ”ט .

חקירה האם קנין חליפין הוא רק גמירות דעת:

הרמב”ם כט ה”ט כתב שאין מועיל  קנין חליפין פעוטות ובברכת שמואל  ב”מ  סימן י משום שכל הקנין הוא ע”י הדעת וזה חז”ל לא תקנו לפעוטות.

שני סוגים של קנין חליפין  שוה בשוה ואינו שוה :

התוס’  בב”מ מז (ד”ה גאולה) שיש שני סוגי חליפין שנלמדים משני פסוקים שונים האחד הוא שוה בשוה שנאמר על התמורה ולקיים כל דבר הוא לימוד שכאשר אינו שוה בשוה וכאשר הוה שוה בשוה אינו צריך שיהיה כלי .

הגרנ”ט  :

כתב להוכיח מדברי הר”ן לקמן שמועיל קנין של שוה בשוה באשה  ויש לו דין ותורת כסף לגמרי קידוישן ז ובקצוה”ח סימן קצ סק”ג עיי”ש

שו”ת הרשב”א חלק ד סימן רב

אם חליפין קונה מדין כסף, אם לא. שכשתמצא לומר שישנן מדין כסף, אלא שחידש בהן הכתוב, דישנן בפחות משוה פרוטה, אפשר לומר דקונה, אפילו לאחר זמן, כדין כסף. ואף על גב דנתאכלו המעות, ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שהכתוב החשיבו כסף. אבל אם אינם מדין כסף, א”א לומר, דהא הדרא סודרא למריה, ומאי שנא ממשיכה. ובודאי, דהא דרב אשי משמע, דאינם מדין כסף. וכן נראה, מההיא דתניא בפרק קמא דקידושין (דף ח), בכסף מקנתו: בכסף נקנה, ואינו נקנה בתבואה וכלים. ומאי נינהו, חליפין. אלמא: חליפין לאו מתורת כסף הן. ושמעתא קמייתא דקידושין (דף ג), דאמרינן בה: מניינא דרישא, למעוטי חליפין. סד”א, הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון כו’. ואמא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקנייא? צריכא עיונא. ועיקרן של דברים, כך נראה לי, שאין החליפין מדין כסף. ולפיכך א”א לומר לך, שיהיו כלאחר זמן, וכדברי רבותינו הצרפתים ז”ל.

רבי עקיבא איגר מסכת קידושין דף ג עמוד א

דאתקש עברי לעבריה וכו’ וי”ל דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ”ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעברי’ הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפי’ אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין וא”כ מה”ט עצמו יקשה דלמ”ל בעבד קרא למעט חליפי’ הא בקרא כתיב רק כסף ומה”ת לן לומר דיקנה בחליפי’ כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ”ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכי’ בסוגיא ואימא ה”נ הא י”ל דמקשינן אחרת לעברי’ דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפי’ רק למעט בלית בו ש”פ דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס”ד דשם דבא למעט חליפים. וא”כ לא הו”מ להקשות בהיפוך כנ”ל, די”ל דפירכת הש”ס ואימא ה”נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפי’. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא די”ל לאותו ס”ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקשא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא ה”נ דנימא קידושי ועבד לקני בחליפי’ דהוי כסף ומצרכי’ לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוס’ גיטין דל”ט ב’ ד”ה משום דהוי כליו ש”מ וכו’ היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו’ וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפמש”פ לא מקני’ נפשה וזה שלא כדברי תוס’ דהכא דהטעם דאין חליפי’ בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה”נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע”ג.

תוספות רי”ד מסכת קידושין דף ג עמוד א

למעוטי חליפין. קשיא לי טובא ואם נתן אדם סודר לאשה שיש בו שוה פרוטה אף על פי שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן שוה פרוטה וכיון דנקיטא ביה ג’ על ג’ והיא רשאית לעשקו אמאי אינה מקודשת ואף על פי שהיא מחזירתו לו מדעת’ היא מחזירתו ואם היא רוצה הוא שלה וגם אם קידשה במנה ואח”כ היא מחזירתו לו מרצונה כלום יש לומר שאינה מקודשת. ונראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצת לו לקדשה אף ע”פ שהזכיר לה שם חליפין מקודשת היא והכא במאי עסקינן כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא התפישה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן בכי האי גוונא ודאי אינה מקודשת כיון שלא נתרצת להתקדש לו אלא במנה ומנה אין כאן ואף על פי שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו המנה שיקנהו בכסף ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה והוא חייב ליתן לו את המנה לאחר זמן ואלה הן חליפין שקונין בכל מקום ומקיימין את המכירה כדכתיב על הגאולה ואמרינן בפ’ הזהב גאולה זו מכירה אף על פי שאין כאן לא כסף ולא שטר ולא חזקה בסודר קנאו משא”כ באשה וטעמא דמילתא כדמפרש דכיון דחליפין איתנהו בפחות מש”פ לא מיקניא נפשה להתקדש לו שלא תוכל לחזור בו בפחות מש”פ וכיון דבפחות ליתנהו משוה פרוטה נמי ליתנהו שאין גזירה שוה למחצה עד שיתן לה את המנה:

רמב”ם הלכות מכירה פרק כט הלכה ט

וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ואין קניין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול.

נתיבות המשפט ביאורים סימן קצ ס”ק ד

[ד] והוא שיהיה אדם חשוב. בר”ן בקדושין [ג’ ע”א מדפי הרי”ף] כתב דבכהאי האי גוונא אף במטלטלין קונה, דדמי לחליפין. ובקצה”ח [סק”ג] תמה דהא בחליפין דוקא כלי בעינן והנאה לא מיחשב כלי, דהא כשנותן לו פירות ודאי הוי הנאה ומ”מ לא קני כיון דלא הוי כלי, ע”ש. ולק”מ, דהר”ן ס”ל כר”ת [בתוס’ ב”מ מ”ז ע”א ד”ה גאולה] הביאו הרמ”א בסימן ר”ג סעיף א’ בהג”ה דבחליפין שוה בשוה קונה אף בפירות, והכא נמי כיון שבעד הנאה זו נותן לו המטלטלין שלו ואינו מקבל שום מעות אחרים רק הנאה זו היא שוה בעיניו כל המעות, כחליפין שוה בשוה דמי. והמחבר דמיירי כאן רק שההנאה זו תהיה במקום פרוטה לקנות השדה וכמ”ש לעיל בס”ק ב’ ומעות דמי הקנין מחוייב לסלק, וזה לא הוי שוב כחליפין שוה בשוה ולא קנה רק מטעם מעות דלא קנה רק בקרקע ולא במטלטלין, ולכך לא כתב המחבר דין זה רק בקרקע. אבל אם מקנה לו מטלטלין רק בהנאה זו ואינו צריך ליתן שום דמים יותר, באמת קונה אף במטלטלין כמ”ש הר”ן, דלא מצינו חולק עליו.