בסייד

הלכה א

האיסור לשמור על הפירות הוא גם אם  יש צורך לציבור בצורה נרחבת יותר אחר כך, שאין הבית דין רשאי לשמור אלא צריך לתת מיד אפשרות לקחת את הפירות. ומשום זה הורה הגריש”א  זצ”ל שאם יש במחסן אוצר בית הדין שקדים ואגוזים שרוצים להשאירם שמורים עד חג הפסח שנזקקים לו יותר, אסור להם לעשות כן אלא צריכים מיד לאפשר  לקחת את האגוזים והשקדים^[1].

הלכה ב

ולכן גם פרדסי  אתרוגים אסור לשמור אותם  בחדשים הסמוכים לחג הסוכות אע”ג שהצורך לחג הסוכות הוא  כמעט כל הצורך, מ”מ אסור לשמור כל רגע וצריכים לאפשר לכל אחד בכל זמן לקחת את הפירות שהפקירתם התורה וחייבה את ישראל לשמוט את הקרקע והפירות.

הלכה א

מכיון שעיקר אוצר בית דין הוא לעשות חלוקה לצורך אכילה של הציבור, יש לעודד את הציבור לאכול את האתרוגים אחרי חג הסוכות. שכן זהו הצורך של כל חלוקת פירות שביעית.  ולפיכך אין להם למנוע את הקוטפים כשהם פוסלים את האתרוג כגון שמשאירים את העוקץ על העץ. או ששוברים את הפיטם. ואפילו אם שוברים את הפיטם ללא צורך  אין להעיר להם מאחר שהפירות הם הפקר כולל הפיטם.

הלכה ב

מי שהשכיר את דירתו ואת גינתו לאינו שומר על השביעית, ורואה שהוא שומר על הפירות  ועל העצים, יאמר לו שהעצים אינם שלו, ולפיכך אין לו רשות לשמור על הפירות, והפירות הם הפקר גם אם רוצה אותם לעצמו. ואם אינו שומע בקולו אין איסור  משומר על הפירות^[2]. וכאשר השכיר והשוכר נטע שם גינה ועובד בה,^[3] הגרי”ש אלישיב שיש לו להפקיר את חלקו בגינה^[4].

הלכה א

פירות שביעית קדושים הם,  ומלבד ההנהגה  המיוחדת שצריכים לנהוג בפירות שיש להם קדושה, דין נוסף ומרכזי קיים בקדושת פירות שביעית  שהוא מתחלל על פירות אחרים וכסף שמקבלים תמורתו. ולכן אם אדם מכר פירות שביעית בין אם היה זה בהיתר או באיסור, עובר קדושת הפירות למעות. ומ”מ הפירות עצמם לא נפקע מהם קדושתם כי הפירות המקוריים שגדלו בשנת השביעית לעולם נשארים בקדושתם ודין זה הוא דין תורה ונלמד מהפסוק, (ויקרא פרק כה פסוק יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: ולמדו חז”ל  משום שנקרא קדש מה קדש תופס דמיו אף שביעית. ומ”מ אין הפירות יוצאים לחולין שנאמר תהיה בהוויתה תהא. כלומ שתשאר בקדושתה^[5].  אבל אם מכר את התמורה שקיבל בעבור הפירות שביעית שקיבלה קדושתה הקדושה הזאת עוברת לגמרי לפירות השלישיים ונפקע מהפירות השניים.

הלכה ב

ולכן אם לקח בפירות שביעית בשר יש לבשר קדושת שביעית וגם  לפירות, וכאשר קנה בבשר דגים כלומר מכר את הבשר וקיבל דגים, עוברת קדושת השביעית מן הבשר לדגים אבל מהבשר נפקע הקדושה לגמרי. ורק הפרי הראשון בקדושתו והפרי האחרון^[6].

הלכה א

 כאשר קונה תמורת כסף או דבר אחר הרי זה עובר קדושת השביעית לדבר השני, אבל אם לא מכר רק שרוצה בעצמו לעשות חילול שביעית בכסף או בפירות, ולא ע”י מכירה אלא בדרך של פדיון לא יחול פדיון על פירות הראשונים ואי אפשר לפדות ולכן לא נעשה דבר והרי הכל כמקודם שהפירות נשארו בקדושתם וגם הדמים שנתן אין עליהם פדיון, אבל אם  מחלל  את הפירות השניים בזה חל הפדיון ומוציא את קדושת הפירות השניים לפירות השלישיים.

הלכה ב

יש להקפיד לא לחלל את הפירות שאפשר לחללם בבהמה חיה ועוף חיים משום גזירה שמא יניחם ויגדל מהם עדרים עדרים,  וה”ה שאין למכור^[7]  פירות שביעית    ולקבל תמורתם  בעלי חיים מהטעם הנזכר. והאיסור בזה הוא בין על הקונה ובין על המוכר. שאין לעשות הסכמים שמכוחם יכולים להכשל בקדושת השביעית. ונחלקו האחרונים מה הדין בדיעבד אם נתפס הקדושה או לא^[8].

^[1] משנת הגרי”ש פרק ה אות כו

^[2] שאם אחר שומר על הפירות איננו נחשב כשמירה והוא אינו בעלים על העצים אלא רק שוכר והפירות שייכים לבעל הבית, ואם אמר לו להדיא שהפירות שלו   וקנה בשכירות זכות לפירות נחשב כפירות של השוכר ואז יש לו איסור של משומר. 

^[3][3]

^[4] משנת הגרי”ש פ”ו  אות ד

^[5] מסכת ע”ז  נד: ונפסק ברמב”ם פ”ו ה”ו ולפי שנקראת קדש תופסת את דמיה.

^[6] רמב”ם פ”ו ה”ו

^[7] דרך אמונה פ”ו  ס”ק ס והביא שם מהמרכבת המשנה שהתיר בזה ותמה עליו שם ונשאר בצ”ע.

^[8] דרךאמונה  פ”ו ס”ק סג.