בסייד

הלכה כא

הטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם, משום שלדעת הרמב”ם^[1] הסוחט את השער  ואפילו עור פטור אבל אסור, ומדברי הב”י^[2]  משמע  שאין בכלל איסור אפילו מדרבנן, ולהלכה פסק המ”ב^[3] שיש בו איסור דרבנן כדברי הרמב”ם.ומלשון המ”ב^[4] משמע שהאיסור הוא משום מכבס^[5] שכן הוא דעת הרמב”ם שם, וכן משמע בדברי הריטב”א^[6]  וכ”ה גם דעת המאירי שם^[7] וגדר האיסור לדעת הר”ן הוא משום שנראה כסוחט^[8]. אמנם יש פוסקים שמשמע מדבריהם שהאיסור בזה משום מפרק כלומר משום שהוא כמו ‘דש’ שמוציא את המים מתוך השערות וזהו האיסור סוחט, ואע”ג שהוא לאיבוד מ”מ סובר שיש איסור בהולך לאיבוד אמנם לדעת הרשב”א והרמב”ן שאין איסור בהולך לאיבוד אם כן האיסור שיש בסחיטת שער על כרחך שהוא משום ליבון.

הלכה כב

 נפ”מ בזה אם האיסור משום ליבון או משום מפרק,  האם מותר לנגב במגבת את המים שבשער, אם נאמר שהאיסור משום מלבן כמו שמשמע בהרבה ראשונים אין חילוק ואסור לנגב במגבת שהרי הוא מלבן את השער ומדרבנן יש בזה איסור. אבל אם נאמר שהאיסור משום מפרק, יש מקום לומר שכאשר לא נשאר אפילו רגע אחד בעין^[9] אולי יהיה מותר. ובכתר ראש החדש, שהגר”ח מוולאז’ין אמר שמותר להניח את המגבת  על השער בנחת  וזה לא דמי לסחיטה^[10], וזה יתכן שמותר לכל הצדדים^[11]. ומשמע שלנגב לגמרי ודאי אסור ואם נאמר שהוא משום מפרק הרי אין המים בעין. וכן בתוך המים אם הוא משום מלבן אסור גם בתוך המים, ואם הוא מפרק צ”ע אם יש בזה מפרק. ולכן להלכה דעת הגריי”ק  זצוק”ל שאסור לנגוע בכלל בשער^[12]. אבל אפשר שאם הוא בנחת מניח את המגבת אין בזה איסור. שבזה גם אין  איסור של כיבוס  לדעת הגר”ח מוואלזין זצ”ל

הלכה כג

 וכאשר נשאר לו מים בשפמו, בתוספת שבת^[13] כתב שיש להזהר בזה שלא יסחוט אחר השתיה מהשער שעל שפמו,  והעולם לא נזהרין בזה משום שסומכין על הדעות הסוברות שלאיבוד אין איסור והיינו שאין למצוץ את השתיה לתוך פיו, אלא מה שהעולם נוהג הוא לאבד את המשקה שעל שפמו.  אבל לפי השיטות הסוברות שיש איסור באזיל לאיבוד אין בזה היתר. אבל כל האיסור הוא דוקא במשקה שאילו לא היה הולך לאיבוד היה בזה מפרק אבל במים שאינם ראויים לשתיה, בזה כו”ע סוברים שאין איסור מפרק. אבל משום איסור כיבוס שייך גם בזה ואולי אם המים ניכרים ונשארים עוד מים לא שייך אפילו איסור כיבוס וצ”ע.  אבל אם מתקבץ ונדבקים שערות השפם זה לזה, יש בזה איסור סחיטה.

הלכה כד

כל האיסור הוא רק במקום שיש קיבוץ וריבוי  שיער  אבל שערות שעל ידו וכל כיוצא בזה מותר לשפשף ולנגבן אפילו בחזקה  ואין בזה איסור^[14], ומפני זה כתב הרמב”ם^[15] מותר לחפוף את הידים בעפר לבונה (סוגי סבון המיועד לנקיון הגוף) ואינו חושש שישיר את השיער שהרי אינו מתכון אבל אם הוא מערב שם דבר שודאי משיר את השער יש בו איסור^[16].   וכל האיסור הוא סחיטה בשער ולא איסור של חפיפת כל שערה ושערה בנפרד^[17]. ובשו”ע^[18] כתוב שמותר לחפוף ידיו ורגליו הכוונה  פניו לא בראשו, כי ראשו בלאו הכי אסור, והמ”ב כתב שמותר שער ראשו  ואפילו זקנו ובלבד שלא יסחטם^[19]. ובשם הב”ח שבשער ראשו אסור משום שיש בהם הרבה  הוא פסיק רישא ומשיר את שערו, עכ”פ גם אם מדובר בשער ראשו הוא חפיפה ללא שיסחוט^[20].

^[1] פ”ט הי”א מהלכות שבת.

^[2] יו”ד קצט תמה על דברי הראב”ד בבעלי הנפש שכתב שיש איסור סחיטה בשער. אמנם  זה תמוה שהרי הרמב”ם כתב להדיא שיש בו איסור.

^[3] סימן שכ ס”ק נה. וכן הוא בכל הפוסקים בסימן שכו שכתבו להזהיר מפני הסחיטה בטבילה במקוה וכתב המהרי”ל שמנהג הוא שלא טובלים כדי שלא ייכשלו בסחיטת שער.

^[4] סימן שכ סקנה שאחרי שהביא את הדין של כיבוס  ומלבן הביא זאת.

^[5] וכ”כ בביאור הלכה סימן שכ (ד”ה אסור) עיי”ש לשונו, דשם ‘כבוס’ שייך מן התורה אף בשער  ובעור אבל סחיטה לא שייך מדאורייתא כי אם מדרבנן. להדיא שהוא מדין כיבוס.

^[6] שבת קכח: שכתב להו”א שיהיה האיסור מדאורייתא, ולא שייך איסור דאורייתא בכבשים שנבלעו בהם מים, ואדרבה מותר  לסחוט אם אין צריך למים כמוש”כ סימן שכ סעיף ו  ואם כן קשה אמאי יהיה אסור אפילו מדרבנן.

^[7] שבת קכח: עיי”ש שכתב שאין איסור מלבן בסחיטת שער משמע שלמד כן את הסוגיא.

^[8] ואם היה האיסור משום דש קשה לומר שיהיה בזה נראה שהרי סוחט כבשים מותר לצורך עצמן.

^[9] וכ”כ הגרשז”א זצ”ל בששכ  פי”ד הערה ס”ד בשמו של הגרשז”א וכתב גם להיתר בשם המנחת שבת  וקצות השולחן בשם בן איש חי, אבל כנ”ל הגר”ח  מוואלזין היתר רק כשמניח בקל את המגבת על השער.

^[10] בשם הגאון רבי זונדל מסלנט ששאל את רבו הנ”ל, וענה לו לדבק ‘בנחת על מקום הרחיצה’.

^[11] שהרי המ”ב לגבי סוחט בבגד גם מתיר כאשר הוא בנחת יעוין בביאור הלכה סימן שכ סעיף יח (ד”ה טוב להנהיגם) שהסתפק הפמ”ג אם מותר בנחת להוריד מים שעל גבי המפה.

^[12] וכ”כ בארחות יושר  ע’ מ”א וכמנהגו של אביו מרן הגריי”ק זצ”ל .

^[13] שכ ס”ק לט

^[14] בספר קצות השולחן סימן קלג כתב שכל האיסור הוא רק כאשר השערות מתקבצות יחד מחמת המים ועין שסוחט יוצאין המים מתוך התקבצות, אבל אם אין שום קיבוץ אינו כלום וכן בגב השער מצויות שערות אין בו איסור.

^[15]  הלכות שבת פרק כב הלכה יג

^[16] ובזה מיושב קושיית הביאור הלכה סימן שכ  סעיף ט (ד”ה אסור) מה שהקשה שהרי אסור לסחוט שיעור, כי הרמב”ם פירש שמדובר ב’חפיפת היד’ ולא חפיפת הראש  כי חפיפת הראש שיש שם שערות מקובצות יחד ודאי אסור. ובספר ארחות שבת פי”ג הערה פד כתב וצריך לומר שהאיסור משום מפרק, והתעלם  מכל מש”כ המ”ב  והמ”ב לא תירץ כן כי לשיטת המ”ב הוא שהאיסור משום כיבוס ולא משום מפרק, ולא שייך מפרק בכבשים שסוחטין לגופן. ומש”כ בשם התוספת שבת שכשאזיל לאיבוד מותר הרי כל הפוסקים אוסרים להדיא את הסחיטת שער. ואיך אפשר לומר שסומכים העולם על זה שאם כן למה לא יסמכו גם בעת טבילה במקוה על דעת הרשב”א וכל הפוסקים אוסרים זאת לחלוטין.

^[17] והמ”ב בביאור הלכה כנראה סובר שאפילו שערות שאינן מקובצות ביחד גם אסור כי סובר שהאיסור משום כיבוס ולכן אין סברא לחלק ביניהם.

^[18] שכו סעיף ט

^[19] ס”ק כה

^[20] וכל האיסור של סחיטה בשער אינו אלא סחיטה ולא מה שמניח על ראשו אפילו דברים שהם מלבנים, וזה צ”ע שהרי אם הוא כיבוס איך יתכן שהסחיטה תהיה אסורה והליבון מותר. וכבר תמה בזה המ”ב  הנ”ל. אבל כך גדרו חז”ל את האיסור על סחיטה בלבד.