בסייד

Hebrew

הלכה א

כל תקנת פרוזבול   מועילה רק כאשר היה ללוה קרקע ואפילו  חלק קטן וכל שהו גם מועיל, ויש בזה שני טעמים בראשונים רש”י פירש שאין  רגילים להלוות רק למי שיש לו קרקע וכשאין לו קרקע הוא מילתא שלא שכיחא, ולא תקנו חז”ל על מילתא דלא שכיחא, ודעת הר”ש דע”י שיש   ללוה קרקע יהיה נחשב החוב כמו שגבוי . ויש בזה כמה  נפ”מ  אם היה לו קרקע בשעת  כתיבת הפרוזבול ואחר כך אין לו לדעת רש”י הרי זה מועיל משום שהוא כבר הלואה שכיחה, אבל לדעת הר”ש צריך שישאר לו קרקע בזמן השמיטה דהיינו שבסוף השנה כשהגיע זמן השמיטה לשמט  שיהיה לו קרקע ויהיה בזה נחשב כגבוי.  אבל אם  היה  קרקע בשעת הלואה ובשעת כתיבת הפרוזבול לא היה לו קרקע נחשב כדבר שלא שכיח גם לדעת רש”י^[1], ועוד   נפ”מ אם זיכו לו קרקע  בשעת הפרוזבול וכשנודע לו מחה בזה נחשב  הוא  הלואה שיחה כ”כ הר”ן^[2] .

הלכה ב

אין שיעור  לקרקע ואפילו כל שהו, ואף עציץ נקוב שיש בתוך העציץ קרקע, והוא נקוב נקב  לא פחות מ”מ אחד, ואם הוא פחות הרי זה עציץ שאינו נקובו יותר מזה חשוב כנקוב^[3], ובשם החזו”א העידו שאמר שהשיעור  2 ס”מ על 2 ס”מ ^[4].

הלכה א

אם אין קרקע ללוה יכול לזכותו כל שהו   קרקע מדידיה, ואפילו מתנה על מנת להחזיר גם מועיל ואע”ג שודאי לא ניחא ליה מ”מ כיון שעקרו זכיה ואע”ג שיוצא ממנו חובה הרי זה זוכה ויש אומרים גם מפני פרוזבול הקילו^[5]. ולכן יכולים לזכות לכל אחד מן הלווים  כל שהו ואפילו כל אדם יכול לזכות להם.

הלכה ב

אבל אם מחה  ואמר שאינו רוצה לזכות לא יכולים לזכות לו בעל כרחו ויכול כל לוה  להתנגד ולגרום שלא יהיה לו קרקע וממילא שהשנת שביעית תשמטנו. אבל אם לא מחה הרי זה זוכה אע”ג שאנן ידעינן שלא היה רוצה  אבל כיון שהקרקע מצד עצמה הוה זכות הרי זה זוכה.

^[1] דרך אמונה ס”ק ק ובאמת מסברא פשוטה לדעת רש”י שהוא מתלי תלי בדרך הרי הוה שכיחא. ומ”מ כן משמע דברי הר”ן כמוש”כ בביאור ההלכה (ד”ה אין כותבין)

^[2]  גיטין י  לדפי הרי”ף.

^[3] ציון ההלכה פ”א משמיטה ס”ק קז

^[4] דרך אמונה תרומות פ”א ציון ההלכה  ס”ק תעה.

^[5] הרא”ש גיטן   פ”ד סימן טו ובשביעית פ”י ו