בסייד

הלכה א

אם בא הלוה להחזיר חובו ואינו יודע שאינו צריך להחזיר והמלוה מעוניין שיתן לו את ההלואה במתנה, יש לו להסביר  ללוה שאינו רוצה לקבל  את החוב  בתור פרעון חוב רק בתורת מתנה, ואפילו אם לא יאמר לו שהוא נשמט והפקר אבל יכול לומר שהוא רוצה לקבל זאת רק בתורת מתנה ומצד החוב אינו רוצה לגבות  אבל מוכן לקבל בתורת מתנה^[1]. ואם לא עושה כן אינו יכול לקחת כי הפורע רוצה לפרוע חובו ואסור לקחת אפילו ברצון הלוה את החוב בתורת פרעון חוב, ואם לקח הרי זה גזלן או גנב כי הלה אינו יודע שאינו חייב^[2].  ואם גבה כסף בהיותו אינו שומר תומ”צ אחרי שנת השמיטה כשלא עשה פרוזבול צריך להחזיר את כל המעות. שאם לא כן  הרי זה גזל גמור^[3].

הלכה ב

גם יכול לומר לו משמט אני בשפה רפה וידו שלוחה לקבל את החוב,  ואין בזה איסור, אבל לומר לו שיאמר אע”פ כן שהוא נשמט רוצה לתת לו, יש אומרים שאינו יכול  רק אחרים יאמרו לו לעשות כן. ודעת רש”י  שיכול גם לכוף אותו לומר אעפ”כ, משום שרוח חכמים נוחה ומצוה לתת אעפ”כ  ויכול לכופו על זה שיעשה כן ואם אמר אחרי שכפה אותו  נחשב שנתן והש”ך כתב שהמקיל כרש”י זריז ונשכר אמנם הרבה ראשונים חולקים^[4], ודעת התרומת הדשן והיש”ש  לפסוק להלכה שלא כדברי רש”י.

^[1] רמב”ם פ”ט הכ”ח.

^[2] באור ההלכה פ”ט (ד”ה משמיט אני)

^[3] שם בביאור ההלכה.

^[4] ציון ההלכה  פ”ט ס”ק  שפא.