בסייד

Hebrew

הלכה א

  הוצאות השדה  שהיו קודם שנת השמטה עבור הפירות הסתפק החזו”א^[1]  אם אפשר להכליל בהוצאות,  מכיון שאינם הוצאות ישירות על הפירות, שהרי בתוספתא לא נזכר אלא שכירות הפועלים מקצירה ואילך אבל לא נזכר שכירות הפועלים לצורך העצים.  והגריש אלישיב זצ”ל הביא ראיה לזה שאפשר לגבות גם ממה שהוא קודם הפירות^[2].

הלכה ב

הגר”נ קרליץ זצ”ל  בספר חוט השני  כתב  פ”א הי”ב, שבכל הקשור לאוצר בית דין ראינו נפלאות  מהשגחת הבורא יתברך ועובדא הוי שלפי העניין נצרך בית הדין ליתן התחייבות עבור שכירות פועלים ושאר עניינים נחוצים שעלו  לסך עצום של מון ומן הנמנע בדרך הטבע  שתהיה הכנסה שווה להוצאה ובאופן מופלא מאת ד’  הייתה זאת שההכנסה היתהשוה לא פחות ולא יותר עין בעין ראינו ברכת ד’ באופן פלאי. אמנם נכתב לעיל כבר שיש לבית הדין לומר מפורש שאינם מתחייבים בעצמם רק שיקחו מן  הלקוחות. וכנראה שהפועלים הסכימו למרות הסיכון הגבוה שלא יקבלו את המגיע להם.

^[1] הובא בנתיב השמיטה ובמשפטי ארץ שביעית ע’ 256.

^[2] תוספתא פח ה”ב  שלוחי בית דין  שוכרין פועלים ועודרין אותן ועושים אותם דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. אמנם הפירוש של עודרין אותן פירשו המפרשים  לקטוף את התמרים ולא לעדור את העצים ולכן החזו”א הסתפק בזה.