בסייד                                                                                                                                               

הלכה א

לקראת חג הפסח    נלמד את הדינים הנוגעים לדיני שביעית, ונתחיל בדיני מרור, כידוע  הירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור המצויים במקומותינו הם שני הירקות חזרת ותמכא, חזרת היא הקרויה חסה, והיא בה יש מצוה לכתחילה לאכול משום שהוא זכר לשעבוד  שתחלתו רך ולבסוף קשה כך טבע החזרת שתחלה תקו וסופה מר ואפילו   כאשר מחירה יקר יותר משאר הירקות  יש להקפיד לקנות אותה לצאת ידי חובה.  אבל יש לקנות  רק מירקות עלים שנבדקו ונשמרו מתולעים שאם לא כן חלילה יכול לקיים בלאו משום קיום מצות עשה דרבנן^[1].

הלכה ב

אמנם  החזו”א^[2] העיר  אי אפשר לצאת חובת מרור בחסה כאשר היא מתוקה שהרי יסוד המצוה שתהיה מרירה. ואם היא אינה מרה לא יוצאים ידי חובה ולכן נהג לקיים את מצות המרור בתמכא שהיא החריין של זמנינו ונקרא  בלשון העם ‘חזרת’ אבל זה אינו חזרת של המשנה, אלא  רק לשון מושאל. והוא נקרא חריין. ויש לו חריפות גדולה מאוד ובזה   יצא ידי חובה. ולפעמים כשלא היה יכול לאכול חריין אכל חסה מרה קצת^[3]. וגם בשנת השביעית נהג החזו”א  לאכול חריין שיש לו קדושת שביעית,^[4] ואע”ג שבשביעית דינא שאין משנים את אכילת הפירות מדרך אכילתן ודבר שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי, מ”מ באכילת מרור שזהו דין התורה לאכול כשהיא מרה וחיה, נחשב כעת כדרך אכילה, ואע”ג שאם יאכלנה בזמן אחר שאין מקיים את המצוה  הרי זה עובר באיסור של לאכלה ולא להפסד אבל בליל הסדר שזהו מצותה מותר לו לאכול בדרך זו. ואין צריך לדקדק בזה בשיעור אלא אם יאכל כשיעור גדול ואפילו יותר מכיון שאוכל הכל בשביל קיום המצוה הרי זה דרך אכילתו.

הלכה א

אחד מהעצות  שכדי שלא יהיה קדושת שביעית הוא לגדל בעציץ שאינו נקוב בתוך הבית, והירושלמי הסתפק בתוך הבית^[5] אבל בעציץ שאינו נקוב היקל החזו”א^[6] שלא מצינו שגזרו בעציץ שאינו נקוב לענין שביעית אפילו לענין זריעה ומכיון שהיקל בזה כבר בפאת השולחן  אף הזורע בתוך בית יש לו על מי לסמוך.  ולכן יש המגדלים  בעציצים שאינם נקובים ואפילו בשנת השביעית אבל בתוך בית.

הלכה ב

 והדברים שגדלים בעציץ שאינו נקוב הסתפק חיי אדם^[7] אם יוצאים ידי חובת מרור, ובקצור שו”ע החמיר בזה, ואפילו לענין ברכה כתב בחיי אדם^[8] שאם היו חיטים גדלות בעציץ שאינו נקוב אין מברכים עליהם הוציא לחם מן הארץ אלא בורא מיני מזונות, ולפי”ז גם לא מברכים עליהם בורא פרי האדמה.  וכן אינו מברך בורא פרי אדמה מפני שאינו נחשב אדמה ולענין פרי העץ נשאר בצריך עיון^[9]  אבל החזו”א^[10]  דעתו שהספק של הירושלמי הוא רק על מן הארץ שאינו נקרא ארץ אבל שם פרי האדמה ופרי העץ שייך גם בעציץ שאינו נקוב  ויש לברך עליהם ברכתם הראויה, ודעת הגריש”א ^[11]והגרשז”א^[12]   שגם יוצאים ידי חובת מרור ומברכים בורא פרי האדמה, ובספר מקראי קדש  להגרצ”פ זצ”ל   הביא לזה ראיה מגמרא פסחים לה:^[13].

^[1] משנה ברורה סימן תעג סקמ”ב

^[2] או”ח סימן קכד לדף לט.

^[3] חוט השני פסח פי”ז סקט”ו

^[4] ספר פירות שביעית בשבם קובץ מבקשי תורה קובץ יא מחודש ניסן תשנד עמוד תעח בשם הר”ר דוד פרנקל זצ”ל.

^[5] ירושלמי ערלה פ”א ה”ב.

^[6] סימן כב סק”א

^[7] כלל נא סעיף יז

^[8] כלל נא סעיף יז

^[9] כלל קנב א שלענין בורא פרי העץ נחשב עץ.

^[10] ארחות רבינו חג ע’ רכג וחוט השני ברכתו ע’ קפב

^[11] שיעורי ברכות תקכח

^[12] שו”ת מנחת שלמה תניינא סי’ ט שאפשר לקיים מצות מצה בפת הזו ויוצאים ידי חובת מצה ומברכים עליה המוציא מפני שהיא נחשבת כגידולי קרקע וגם יוצאים בירק זה ידי חובת מרור.

^[13] דאיתא שם שבטבל אין יוצאים ידי חובה  כאשר היה בעציץ שאינו נקוב הרי שאם לא היה טבל היו יוצאים ידי חובה. וכמו”כ בברכות מז: שאין מזמנין על אוכל טבל של עציץ שאינו נקוב משמע  שאם היה מעושר היה מזמן עליו משום אכילת הפת. ומברכים ברכת המזון.