`בסייד

הלכה כג

אם השאיל או השכיר בהמה לגוי ועכבה הגוי בשבת,  מכיון שיש חשש שיעשה מלאכה עם הבהמה יש לו להפקיר את הבהמה   רק שיפקירנה בינו לבין עצמו, או יאמר שהבהמתי קוי לגוי כדי שינצל מאיסור דאורייתא. ואיך מזכה לגוי ע”י שיאמר לגוי שזיכה לו והגוי קונה בחצירו,  אבל אם לא אומר לו בפניו הגוי אינו יודע מזה ואינו קונה.  וממילא לא ניצל מאיסור שביתת בהמתו וצריך שגם יהיה פסיקת דמים^[1]

הלכה כד

כל זה רק בדיעבד אם  השאיל או השכיר על דעת שיחזיר לו לפני שבת ולא החזיר אבל אסור להשאיל ולהשכיר על דעת שבשבת  יפיקרנה  ואפילו אם יפקירנה בפני שלשה  אין הכל יודעים  מן ההפקר ויש בזה חשד ואף במיכה כל ההיתר כשימכור לכל ימי השבוע אבל כאשר מוכר רק לשבת יש בזה חשדא, והב”ח מתיר להשכיר על דעת להפקיר ובשעת הדחק  אפשר שיש לסמוך עליו^[2].

הלכה כה

לפי דעת השו”ע ההפקר יכול להיות בינו לבין עצמו  אבל יש רבים מגדולי הפוסקים שסוברים שאפילו מדאורייתא אינו מועיל כאשר מפקיר רק בינו לבין עצמו  וצריך להיות שיהיה ההפקר לפחות בפני אחד ולכן יש להמיר בזה ולהזהר להפקיר לפחות בפני אחד.

הלכה כו

אם  אחרי השבת  זכה בה אחר אינו מועיל  משום שההפקר לא היתהכונתו אלא לשבת בלבד ולא להשאר הפקר אחרי השבת ומדין הפקר ליום אחד הוה הפקר ואין צריך לחוש שמא יזכה בה אחד בשבת כיון שהגוי לא יניחנו כל זמן שהיא תחת ידו^[3].

^[1] שו”ע רמו סעיף ג ובמ”ב סקי”ב. 

^[2] מ”ב ס”ק יד

^[3] מ”ב סקי”ח.