בסייד                                                                                                                                               

הלכה א

כל מה שיש לחשוש מלתת משלוח מנות בפירות שביעית הוא רק המשלוח שהוא מחוייב בו, אמנם הרמב”ם כתב^[1]  כל המרבה לשלוח לריעים משובח  ומוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה  אלא לשמח לב עניים ויתומים ולאלמנות וגרים שהמשח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים  ולהחיות לב נדכאים. אם כבר קיים את חובתו משלוח מנות או  מתנות לאביונים יכול להרבות בשניהם מפירות שביעית, והרי זה בכלל המשמחים את רעהו ומהדרים במצוות משלוח מנות או  מתנות לאביונים גם כאשר הם מפירות שביעית. מכיון שכבר יצא ידי חובתו בפירות שאינם שביעית^[2]. ואם נותן את חיובו מהרבה פירות שביעית בב”א הרי זה נחשב כמקיים את המצוה בהכל וממילא אסירא להרבות בפירות שביעית. רק אם כבר קיים ואחר כך עוד הפעם בזה  אינו נחשב אלא כמצוה בלבד ולא קיום החיוב.

הלכה ב

אבל אם מחזיר משלוחי מנות אע”ג שאינו חייב להחזיר וגם קיים כבר מצוות משלוח מנות, ועושה זאת ממידת דרך ארץ, יש בזה משום סחורה כמוש”כ ברמב”ם  אין משלמין מהן גמולין כלומר  כשחברו עושה מעו חסד ובא לשלם לו גמולו דלא יעשה זה מפירות שביעית,  דהוה כפורע חובו^[3].

הלכה א

כשבני העיר פוסקים צדקה על בני העיר אי אפשר לשלם את חיובו מפירות שביעית שזה נחשב כמו פורע חובו מפירות שביעית, אבל אם נותן מעצמו צדקה ללא שהוא חייב מותר, ואם העני מבקש ממנו צדקה  בבית אין לתת לו מפירות שביעית דהוי כפורע חובו.  אם נותן לו פירות שביעית ע”מ שיחזיר לו אחר כך אע”ג שאינו פרעון אלא בשביל שיהיה הלה חייב להחזירו גם בזה, או קופות צדקה ששולחין לתורמים הקבועים  פירות בשביל שירגישו מחוייבים לתת לצדקה גם זה הוה מסחר.

הלכה ב

עני שאוכל אצלו בקביעות הוה כבני ביתו ומותר^[4], אמנם אם  רוצה לקיים בו מצוות מתנות לאביונים ע”י שמזמינו בזה אסירא. משום פרעון חוב.

^[1] הלכות מגילה פ”ב הט”ו

^[2] משנת הגרי”ש  פ”י אות יד ובהערה שם.

^[3] רמב”ם פ”ו ה”י וראה מש”כ בשו”ת תורה לשמה סי’ קצג ובמשנת הגרי”ש פרק י אות יד שזה נראה כמו פורע חובו. ובלשון הרמב”ם כתוב שהוא אינו רק נראה אלא שיש איסור גמור.

^[4] דרך אמונה פ”ו ס”ק עד