בסייד

Hebrew

הלכה א

הבית דין שיכולים להיות אוצר בית דין אינם צריכים להיות בית דין  שיכולים להפקיר ממון   אלא כל שלשה שהם קובעים את עצמם להיות הבית דין^[1]  יש להם את הכח לארגן את חלוקת פירות השביעית, אמנם אם הוא במקרה שכזה לא יוכלו להטיל חוב לשלם אלא רק לבקש ואם מונעים את האנשים מלקחת פירות  הרי הם מבטלים את מצות פירות  השביעית להיות מופקרים לכל.

הלכה ב

אין לבית דין  גם אם הוא גדול, לשמור על הפרדס שלא יקחו ואם שומרים הרי זה בכלל דין שמור, וגם אין לבית דין לקנות פירות מבעל פירות כדי לחלק שנחשב זה סחורה גמורה וכל תפקיד בית הדין הוא אחרי שהפקירו בעלי העצים את השדות כדין לארגן את החלוקה וללקט ע”י פועלים ולחלק  את הפירות בכל כמות שתהיה לכל ישראל. ולכן אין לבעלי המקום שבו גדלו הפירות  שום זכות קדימה אלא הכל הוא לפי הנפשות^[2].

הלכה א

אין איסור למדוד ולשקול  לבית הדין ולשלוחיו מאחר שאינו בשביל למכור אלא בשביל לחלק בשיעור שוה לכל אחד.  ואע”ג שכל מכירה שמותר ליחיד למכור הוא רק בתנאי שלא יהיה במדה ובמשקל ובמנין כדי שלא יהיה כסוחר פירות שביעית אבל לבית דין אין איסור^[3].   ומ”מ יש להם להמנע מלמכור ולחלק את הפירות בחנויות הקבועות בכל השנה אלא לעשות תחנות חלוקה נפרדות^[4],   אבל דעת הגרי”ש אלישיב שאפשר במקומות וחנויות של כל השנים ומ”מ יש לעשות  מודעה שתודיע על שמירת פירות השביעית בקדושתן^[5].

הלכה ב

כמו”כ אין להם איסור לקצור ע”י שלוחיהם את השדה בבת אחת למרות שליחיד אין לקצור את השדה בב”א, אבל לבית דין שעושין כן שלא כדרך בעלים כיון שאינם בעלים רק בשביל להקל עליהם את החלוקה, אמנם מנהג ירושלים  שלא התירו לקצור ולבצור אלא ע”י גוי ולא התירו אלא ע”י שינוי מועט שלא כדרך הקוצרים החזו”א היקל בזה^[6].

^[1] נתיב השמיטה  סימן יב אות א בשם החזו”א אפילו חברי המושב בעצמו.

^[2] דרך אמונה פ”ו  סקי”ט

^[3] משפטי ארץ ע’ רנה בשם החזו”א. והובא בדרך אמונה  פ”ו בציון ההלכה ס”ק מ”ד .

^[4] שיח שמיטה פ”ו ה”כ.

^[5] משנת הגרי”ש  ע’ פח .

^[6] חזו”א סי’ יב  סק”ו.