בסייד

Hebrew

הלכה א

למעות שמקבלים  מן הציבור אין לו קדושת שביעית היות שהוא אינו תשלום עבור הפירות אלא הוא רק השתתפות הציבור בהוצאות בית הדין^[1].  אם הפועל שמחלק את הפירות  חושב שהוא נותן עבור הפירות או שהלוקח משלם עבור הפירות לא יהיה לו קדושת שביעית היות שהפירות הללו אינם שלו, אלא הוא של בית הדין וחושב להיות שליח עבורם למכור וטועה בזה, ואין זה כוונת בית הדין לפיכך גם אם יטעו ויחשוב שהוא מוכר לאו כלום הוא  ואין לו קדושת שביעית ולכן אין בזה משום נותן דמי שביעית לעם הארץ.

הלכה ב

אבל אם   הפועל שם הוא בחנות שנמצא בה כל השנה וחושב  לקנות את הפירות להיות שלו לגמרי כדי שיהיה יכול לגבות את הכסף שטורח בעבור חלוקת הפירות,  בזה הזכיה שלו  נחשבת זכייה גמורה כי הפירות הרי הם פירות הפקר וכשזוכה בהם קנה את הפירות ויהיה בזה מכשול גדול הן לקונים  וגם למוכר, מצד דמי שביעית ואיסור סחורה. ולכן יש להקפיד שיהיה המחלק ירא שמים ולא עם הארץ  וכ”ש אינו שומר תורה ומצוות שחשוד על דבר זה.

הלכה א

כשהגיע זמן הביעור  והפירות עדיין במחסני בית הדין אינו חייב בביעור כי עצם מה שהוא נמצא במחסנים אלו עבור כל ישראל הרי זה נחשב כמופקר ועומד ובית דין לא נתכון  לזכות בו לעצמו אלא רק הוא מיועד לכל ישראל ומופקרים ועומדים^[2].

הלכה ב

ולכן אם  אדם יש לו פירות שאחרי הביעור ויש לו חיוב לבער אם יתנם לבית הדין הרי זה מקיים את ההפקר שמיועד לכל ישראל, אמנם יש לו להפקירם בפני שלשה כדי שיהיה לו דין הפקר מכיון שכבר זכה קודם. ואי אפשר ל’זכות’ לבית דין כי אין הבית דין  בעלים של הפירות אלא הם רק שומרים לחלק את הפירות לכל ישראל אבל הפירות מופקרים ועומדים.

^[1] משפטי ארץ  פי”ג סעיף ד

^[2] חזו”א סי יא סק”ז ורמבן ויקרא כה ז  ובמשפטי ארץ פי”ג  סעיף ב שהביא את דבריהם.