בסייד

Hebrew

הלכה נב

מותר לומר לגוי לחמם את התנור חמום של החורף משום שהכל חולים אצל צינה, וכל שהוא לצורך חולי מותר לומר לגוי לחמם ולעשות אפילו מלאכה דאורייתא לצורך זה, ובמקרה שכזה, מותר לומר לגוי לתת את הקדרה שצריכים לחמם ואפילו יש בו תבשיל  שיש בו משום בישול כאשר הוא צונן, מותר לומר לגוי להניח על התנור קודם שמדליק את התנור לצורך החימום, משום שכאשר הגוי מדליק אינו מתכוין לצרוך הקדרה כי עיקר מה שצריכים להדליק את התנור הוא משום החום של החורף, ומה שהקדרה מתחממת הוא רק פסיק רישיה, דהיינו שהוא ודאי שיקרה הבישול הזה אבל אינו מתכוין לזה ולפיכך אין בו איסור של אמירה לנכרי כי מותר לומר לנכרי לעשות דבר שבעקבותיו פסיק רישא יהיה שיעשה מלאכה[1]. וכל זה רק כאשר אין דרך לבשל על התנור אבל בתנורים  שדרכו לבשל עליהם אסור לגמרי משום שבזה איננו מתיחסים שהמעשה פסיק רישא אלא שהוא גם בשביל זה[2].   

הלכה נג

ומהלכה זאת נלמד להרבה מקרים שאפשר להשתמש עם הגוי כאשר אומר לו לעשות ועי”ז יהיה פסיק רישא לדוגמא כתב באגרות משה [3] שמותר לומר לגוי לפתוח את הדלת של המקרר אע”ג שעי”ז יפתח האור כיון שהוא אינו מתכוין לזה והוה ליה פסיק רישא שמותר לומר לגוי לעשות, אמנם הגרשז”א טען שהוא נחשב כמו מעשה גמור שבשוגג אבל אינו נחשב כפסיק רישא כיון שהוא קבוע ומסודר שיפתחו את הדלת יפתח האור. ונפ”מ  אומר לגוי להדליק את האור לצורך הקטן וע”י פתיחה של האור לצורך הקטן נדלק גם לצורך הגדול דברים שכלפי הדברים הללו הרי הוא פסיק רישא ולית ביה איסורא[4].

הלכה נד

כל זה שכתב הרמ”א הוא לענין מלאכות שאפשר לעשות ע”י הגוי, כשאינו מתכוין,  אבל לעשות  שהייה ע”י הגוי לצורך מצוה או חזרה לצורך מצוה, לכאורה הוה ליה  שבות דשבות לצורך מצוה והיה מקום לומר שיהיה מותר, בביאור הלכה כתב להקל בזה משום שבות דשבותובלבד שלא יהיה בזה בישול גמור שאם כן  אסור מלאכה דאורייתא למיעבד ע”י גוי, אמנם בחזו”א[5] כתב יסוד גדול שאי אפשר לעשות לא חזרה או שהיה ע”י גוי מכיון שהאיסור איננו איסור של מעשה להניח לשהייה או לחזרה אלא עיקר האיסור הוא המצב שיהיה בזה כלפי בני הבית שיבואו לחתות שאם יש שהייה ע”ג כירה שאינה גרופה וקטומה בסופו של דבר יחתה וכן חזרה ולכן לדעתו אין להתיר כלל, ומה שהתיר הרמ”א לומר לנכרי להניח קדרה ע”ג תנור שלא הוסק כתב שיש לומר כיון שבשעת הנחת הקדרה התנור עדיין צונן הקילו חז”ל להחשיב את הדבר כמו משהה קדרה מערב שבת ולא כמחזיר בשבת, (דהיינו לפי המקילים שבדבר שנתבשל מאכל בן דרוסיא אין איסור שהייה) אבל להניח ע”ג כירה שאינה גרופה ודאי שיש בזה איסור ואפילו  ע”י נכרי אסור ולא מועיל כאן ההיתר של שבות דשבות כיון שהוא חשש על בני הבית שיבואו לחתות כשיש מצב שכזה.

הלכה נה

כל ההיתר  להניח קודם התנור הוא רק כאשר מניח זאת  הגוי אבל שישראל יניח את הקדרה על התנור אסור ודאי משום שהרי אחד נותן את הקדרה והשני נותן את האש אין חיוב בזה משום שניים שעשו אבל יש בזה איסור, ומשום זה כאשר נתן הוא והגוי הדליק יעבור באיסור של הבערה שסייע ע”י מה שהניח את הקדרה קודם ולכן יש דוקא לגוי להניח[6]. ולכן אפילו אם אומר לגוי לחמם לצורך חולה או קטן, שמותר לומר לו לעשות הכל לא יתן הישראל את הקדרה קודם ויאמר לנכרי להדליק כיון שכאשר נותן את קדרה והגוי מדליק את האש שותף הישראל גם להדלקה וזה אסירא ורק אמירה לנכרי מותרת[7], אבל אם  נותן ישראל ע”ג כירה שיש שעון שבת שידליק את החום ויחמם אין בו איסור של בישול אבל יש בו איסור של שהייה לכתחילה או חזרה לדעת החזו”א משום שיש בו חשש של שמא יחתה והאיסור הוא המצב שנתחדש כאן של שהייה וכיון שהיה שעון שבת נחשב כמתחילה מכוון לזה.

 נפ”מ בכל זה שאם אומר לנכרי להדליק את המתג ראשי שנכבה כדי שלתינוק יהיה אור או יהיה חם וכל כיוצא בזה, והוא מניח קודם את הקדרה ע”ג הפלטה חשמלית ובזה שידליק את המתג ראשי יתחמם האוכל לתינוק אסור משום שהוה ליה כמו שהוא נותן את הקדרה והלה מדליק את האש, וזה אסירא. ולכן צריך לומר לגוי להניח את הקדרה אם הוא מניח בשביל התינוק.

[1] רמ”א רנג סעיף ה ובמ”ב ס”ק צ”ט.

[2] מ”ב סקצט בשם האחרונים  ובאמת צ”ע גם כאשר אינו עשוי לזה הרי כיון שהמשרת הגוי  שהניח את הקדרה על התנור יודע מה המטרה של הנחת הקדרה ודאי שכאשר הוא מדליק מתכוין בשביל הקדרה נמי שיתבשל ולא ניחא ליה אם כן למה חשיב פסיק רישא וצריך לומר כיון שלא היה צריך את החום לא היה מדליק לא חשיב מתכון וצ”ע.

[3] או”ח ח”ב  סי’ סח

[4][4] ותליא גם בנידון הנ”ל אם נחשב פסיק רישא או שנחשב כמעשה ישיר. ונפ”מ גם לפתיחת זרם של מים שאינו מתכון להפעיל את השעון שבת אם נחשב הוא פסיק רישא או שנחשב אינו מתכוין ובלא ניחא ליה אפשר להקל לפעמים.

[5] חזו”א או”ח לז ס”ק כא.

[6] מ”ב ס”ק ק’

[7] שכח  ס”ק נח