בסייד

Hebrew

הלכה יח

נהגו לאכול  פשטידא בליל שבת משום שהוא דומה למן שיש למעלה בצק ולמטה בצק ובאמצע בשר או שאר דברים, ולכן מאכל שנקרא בורקס בזמנינו  שיש תפוחי אדמה בין דפי הבצק מקיימים מנהג זה. והמ”ב כתב שבמקומותינו נוהגים לאכלן^[1].   ויש מן האחרונים שכתבו שיש לנהוג מפני כבוד השבת ויום טוב לאכול בשבת רק פת ישראל ולא פת גויים.  אמנם אם אין לו רק פת גויים ודאי שמותר לאכול אותו כדי לקיים מצות סעודת שבת. ואינו רק בשביל לקיים לחם משנה אלא כל מה שאוכלים בתוך הסעודה כבוד השבת שיהיה פת של ישראל. ויש גם שמחמירים לאכול חולין בטהרה^[2] בשבת ויום טוב. והא”ר חולק על כל זה וסובר שאין בשבת ענין לא לאכול בטהרה ולא לאכול דוקא פת ישראל ולהלכה הובא במ”ב את מנהג האחרונים לאכול פת ישראל אבל חולין בטהרה לא הובא. משום שבזמנינו  אנו טמאי מתים, ומש”כ הטור משום שסבירא להו שהיה להם אפר פרה כמוש”כ האר”ינ^[3].

הלכה יח

נוהגים ללוש כדי שיעור חלה, בערב שבת כדי לקיים מצות חלה לפי שאבדה את אדם הראשון שהיה חלתו של עולם, ונברא בערב שבת, ולכן צריכה האשה ומוטלת עליה לקיים מצות הפרשת חלה  וראוי שיהיה ההפרשה דוקא בערב שבת^[4]. הפרשת החלה מן הדין כיום כיון שנשרפת אינה צריכה שתהיה שיעור של אחד ממח כפי השיעור מן הדין, אלא מספיק כל שהו, או כזית, אבל כשרוצה האיש לקיים את המצוה כדאי שיקיים את המצוה בשלימות והוא אחד ממח כי עפ”י סוד המצוה בשלימות הוא באחד ממח וגם האשה יש לה לעשות כן באיזה ימים כגון בימים נוראים  וכדומה כדי לקיים את המצוה בשלימות^[5]. כשמפריש את החלה יש להפריש אחרי שכבר ערך כי אם יפריש קודם ואחר כך יערוך  על גבי קמח והקמח נכנס בתוך העיסה נמצא שלא היה  ההפרשה עולה על הקמח שנכנס בתוך העיסה, לכן אחרי שיערוך יפרישו את העיסה^[6].

הלכה יט

קודם שיפריש את החלה  יאמר הריני בא לקיים מצות הפרשת חלה מן העיסה לתקן את שורש מצוה זו במקום העליון  ויהי נועם וכו’ ויפריש את החלה ואחר כך יאמר הרי זה זו חלה^[7]. אחרי שאופים את החלות  מוציאים אותם מן התנור ומניחים מיד על השולחן^[8]. היו מקומות שנהגו ליתן שומן  של בשר בלחם של שבת כל זה רק אם ניכר ומשונה, וצריך להזהר שלא יבטל ממנו את תורת לחם להפכו להיות פת הבאה בכיסנין^[9].  החלות יש אומרים שיעשו אחת גדול הואחת קטנה ואמצעית  ובליל שבת יבצעו על האמצעית ביום שבת על הגדולה ובסעודה שלישית על הקטנה, ובכף החיים^[10] כתב שלא נזכר דבר זה בשער הכוונות מדברי האר”י ולכן אין נזהרים בזה.

הלכה כ

יש להשחיז את הסכין  בערב שבת כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה^[11], דהיינו כל הכלים שמשמשים אותו לאכילה יש להכין מקודם,  ולפיכך יש לו להכין את הצלחות והכפות או מזלגות וכל כיוצא בזה או כוסות שלא יחסר לו בשבת, כי יש בזה משום ביטול עונג שבת.  ומקיימים בזה והכינו את אשר יביאו ונרמז סכין במש”כ והכינו ‘את’ מלשון לאתים ולמזמרות^[12]. ההכנות לשבת לעונג שבת צריכות להיות מכוונות כל אחד ואחד לפי מה שמתענג בו, ואין לזה כללים, ולכן  יש לחלק בין  תלמידי חכמים ובין עמי הארץ,   ותלמידי חכמים מבואר בסימן רצ^[13] שיש להם להתענג יותר באכילה בשבת, ואילו עמי הארץ בתלמוד תורה.

^[1]  רמב סק”ח

^[2] מ”א בשם הדרכי משה.

^[3] הגהות נתיב חיים  סק”ח  שהביא מהאר”י ז”ל ממה שהיו משתמשים בימי האמוראים בשמות שהיה להם אפר פרה להטהר.

^[4] רמ”א סימן רמב ובמ”ב  שם  סק”ו  ובמחצית השקל שם כתב  ראוי דוקא בערב שבת  משום שהמעשה היה בערב שבת.

^[5] כף החיים רמב  ס”ק כד.

^[6] כף החיים ס”ק כה.

^[7] כף החיים  ס”ק כז.

^[8] הגהות חת”ס בשם הט”ז יו”ד סו”ס קעח סק”ז. וכמובן רק את מה שמתכוננים לאכול בליל שבת.  

^[9] פמ”ג משב”ז  רמב סוסק”א. 

^[10] ס”ק כח

^[11] רמ”א רנ סעיף א

^[12] טז  רנ סק”ב

^[13] סעיף ב ברמ”א  והובא בפמ”ג רמב א”א סק”א.